הדרה היא לא פתרון – היא המשך של הבעיה
מאת שולי אוחיון- רוט, רכזת סטנפור, וראש תחום החוק למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה – מסל"ן
החלטתה של תחנת רדיו דרום להחזיר את דידי הררי לשדר, עם צוות גברי בלבד וללא נוכחות נשית סביבו, חושפת תפיסת עולם בעייתית ומדאיגה:
כאשר גבר "מתמודד" עם טענות על התנהגות פוגענית – הדרך להתמודד עם הסיכון היא לא לטפל בהתנהגות, אלא להרחיק את הנשים.
זו לא מניעה, זו הדרה במסווה של ניהול סיכונים.
במקום להכיר באחריות הארגונית, לבדוק מה השתבש ולוודא שהתרבות הארגונית בטוחה ושוויונית, נבחר הפתרון הקל: לבודד, להרחיק, להשתיק.
המסר הוא חד: האחריות אינה על הגבר שנטען כי פגע, אלא על הנשים שעלולות "להיפגע".
זהו היפוך מוחלט של ההיגיון, של החוק ושל עקרונות הצדק הארגוני.
איזה מסר מועבר בכך לנשים בכלל ולנפגעות בפרט?
לנשים בתחנת רדיו דרום ולנפגעות מועבר מסר צורב: אתן הבעיה. לא בגלל שעשיתן משהו רע, אלא פשוט כי אתן שם.
במקום להבטיח שוויון וביטחון, הארגון יוצר מצב שבו נשים נדחקות החוצה, כביכול "לטובתן", אבל אין שום דבר מיטיב במהלך שמחזק שוב את אותה תפיסה ישנה – שנשים הן הסיכון שצריך לנהל, לא השותפות שצריך לשמור.
והיכן הממונה למניעת הטרדה מינית בסיפור הזה?
תפקידה של הממונה איננו טכני; היא אמורה להיות הקול הערכי והמקצועי בשולחן קבלת ההחלטות.
האם נשמעה עמדתה לפני שהוחלט על הדרת נשים?
אם לא – מדובר בכשל מערכתי.
ואם כן – כיצד התקבלה החלטה שמנוגדת כל כך לרוח החוק ולתכליתו?
אחריות אמיתית נראית אחרת.
ארגון אחראי לא מסתיר, לא מרחיק ולא מנסה להשתיק.
הוא לומד, מתקן, משוחח ומחזק את הערכים שהוא רוצה לקדם.
הוא מבין שהגנה על סביבת עבודה בטוחה ושוויונית היא אינטרס מקצועי, מוסרי וציבורי.
הוא לא מצמצם נוכחות נשית – הוא מרחיב גבולות של שוויון וביטחון.
ולבסוף, תחנת רדיו היא לא רק מקום עבודה. היא גוף תקשורתי בעל כוח לעצב תודעה.
כשהיא בוחרת להחזיר אדם שיש נגדו עדויות קשות לתפקיד ציבורי תוך הדרת נשים, היא משדרת מסר לחברה כולה: ניתן לכופף את החוק באמצעות שינוי קוסמטי.
אבל האחריות הציבורית מחייבת יותר. היא מחייבת דוגמה אישית, שקיפות, עמידה ערכית, ובעיקר הבנה שהשידור הציבורי אינו רק קול – הוא מצפן תרבותי.